יש לי שלוש בנות – שיהיו בריאות טפו טפו טפו. על שתיים מהן לא חסה הגנטיקה – נתקעו עם הנטיה של אמא שלהם לאהבת האוכל ולהשלכות הכואבות שלה. השלישית אוהבת אוכל מטוגן ופחמימות לא מורכבות אבל עם גוף של דוגמנית. איפה הצדק אני שואלת אבל לא באמת מצפה לקבל תשובה שתניח את דעתי.

את הצעירה בבנותיי (בת 6) כבר חיילתי – היא נפגשת אחת לחודש עם דיאטנית של קופת החולים – וברוך השם יש שכר לעמלי – בארוחת הערב היא כבר לא מבקשת עוד פרוסת לחם אלא עוד פחמימה – הפנימה את הז’רגון.

הבוגרת שלי, עושה אף היא תוכנית ואומרת שרק עכשיו היא מבינה עד כמה הרגלי האכילה שלה היו לא נכונים, אפילו הליכה בחום יולי-אוגוסט היא עושה – שאפו.

ושוב קיבלתי הוכחה לכך שמה שאמרו לי תמיד אלו שהקפדתי לא להקשיב להם, כי הצדק בדבריהם בעיקר היה מעצבן, שאין כמו דוגמא אישית. אחרי שנה ושמונה חודשים שלי בתוכנית, כשכל בני הבית שותפים להצלחות ולנפילות שלי ולהטמעת השינוי באופן כמעט מוחלט בחיי, יש מי שרואה ורוצה גם. כולי תקווה שהתוכנית תהפוך גם לחלק אינטגרלי בחיי בנותיי כדי שלא יגיעו לנחלה רק אחרי גיל 40, כמוני.