אזהרה: הרעיונות בפוסט הזה מיועדים לחברים בדיאטהקלאב שעברו כברת דרך משמעותית,
חברים שמבינים ושהפנימו את התוכנית ואף הוכיחו את מסירותם לדרך 🙂

הכל בגלל העץ הקטן! היום קמתי להליכת הבוקר שלי וראיתי עץ קטן שנשתל ברחוב בו אני גר. העץ הקטן (ראו בתמונה, אני צילמתי) נראה כזה שברירי, הגזע שלו עדין ושקוף כמעט, ומי שחשב לתמוך בגזע הרך הזה ולקשור אותו משני צידיו אל מוטות חזקים התקועים באדמה, היה גאון. באמת. כי ברחוב שלי השוכן ממש על שפת הים, לעץ קטן קשה מאוד לצמוח יציב כפליים מעץ ששותלים ברחוב פנימי שאיננו נמצא על שפת הים. פעם אחת קשה לו להיות יציב בגלל שהוא חלשלוש וקטן, ופעם שניה קשה לו בגלל הרוחות החזקות הבאות מן הים.

אתם בטח שואלים, טוב, מה הפואנטה, מה בין עץ רך בשנים לבין התוכנית של דיאטהקלאב? אני לא אגלה לכם עכשיו, כי בדיאטהקלאב לומדים לדחות סיפוקים. אבל אני כן אגלה לכם מה עבר לי בראש בעת ההליכה, אחרי שראיתי את העץ הקטן. נזכרתי בבת שלי כשהייתה קטנטונת ורצתה לרכב על אופניים. קנינו לה אופניים עם גלגליות עזר, והיא הייתה מאושרת כל כך, חופשיה כל כך, הרגישה ממש כמו גדולה, וכל זה בזכות גלגיליות העזר. הזמן עבר, הילדה גדלה, הסרנו את גלגלי העזר מהאופניים. בהתחלה היא נפלה, אחר כך מעדה רק ברגל אחת ומיד התיישרה, ולבסוף רכבה לתפארת על שני גלגלים.

חידה: מה הדמיון בין עץ קטן ובין אופניים של ילדים? שני מוטות המייצבים את עמידתו של העץ הקטן, ושני גלגלי העזר המייצבים את האופניים – משמשים בתור קביים. אבל יש עוד דבר דומה. גם הקביים של העץ וגם הקביים של האופניים הם זמניים. ברגע שהקביים יסיימו למלא את תפקידם ויעניקו לעץ או לילד את הבטחון הנדרש, אפשר יהיה להיפרד מהם. הרי תסכימו איתי שזה אידיוטי לקשור עץ איקליפטוס ענק לשני מוטות קטנים שלא יפול, ובטח לא יעלה על הדעת שגבר בן 30 ירכב על אופניים עם גלגיליות עזר בצדדים. יש שלב שצריך להיפרד מהקביים. יש שלב שאפילו זה חובה להיפרד מקביים.

כמי שכבר צועד שמונה-תשעה חודשים עם התוכנית של דיאטהקלאב, לפעמים אני מרגיש כמו גבר שעדיין רוכב על אופניים עם גלגליות עזר. ההרגשה הזאת מתבססת על השתתפות אישית בשתי קבוצות תמיכה עם שתי מנחות שונות, ועם שיחות עם חברים המשתתפים בקבוצות אחרות בערים אחרות, שמספרים לי אותם דברים. אני רוצה לפתוח בדוגמא של הכלל הלא כתוב שהמנחות בתוכנית מקפידות עליו (ואפילו כתבתי על כך פעם)  – לא להזכיר בקבוצה וגם מחוץ לקבוצה – את המילים: "שוקולד", "פיצה" וכו'… כלומר מילים שאם מזכירים אותן כחלק משיח לגיטימי בקבוצה, מקבלים על כך ביקורת מיידית מהמנחה, אמנם ברוח חיובית ובחיוך, אבל ההרגשה היא כאילו אמרנו מילה ממש קשה כמו "סרטן" בחלל החדר. אני רוצה לנתח את זה לרגע. כשאנחנו נמנעים ממילים המייצגות מאכלים "אסורים", מה זה תורם למי שנמנע מאמירתן? אם המטרה היא שכל אחד מאיתנו יצמח כבוגר אחראי, יציב וחזק כמו עץ גדול שיכול להתמודד מול כל מאכל מיותר, מבחירה, מהפעלה של שיקולי דעת בעד ונגד, אז למה אנחנו מעדיפים לגדול כמו העץ הקטן עם קביים משני הצדדים שלו?

קשה לי לקבל את זה שאנשים שנמצאים חמש שנים בתוכנית וכאלה שכבר נמצאים שנים רבות בשמירה, ואפילו מנחות מצוינות שנמצאות שנים רבות בתפקידן – לא רואים את האבסורד שבדבר. כן, גם בתוכנית של דיאטהקלאב יש שיקולי דעת ובחירה.  לא להגיד שמות של מאכלים אסורים, זה באיזה שהוא אופן לבחור לא להתמודד עד הסוף. זה איפה שהוא לבחור ללכת לעיתים עם קביים. זה להצליח לרדת במשקל בלי לעשות את העבודה האמיתית – בלי ההתמודדות עם האמונות שנמצאות בבסיס החשיבה השמנה שלנו, חשיבה שמטפחת בנו שנים על גבי שנים את האחיזה בקביים מלאכותיים ומיותרים. משעמם לי? אני לוקח ממתק כקביים שיפיג לי את השיעמום. אני עצוב? אני אוכל שוקולד כדי לשכוח מהעצוב. לא הסתדר לי בעבודה? אני זולל צ'יפס בפיתה… להמשיך עוד עם דוגמאות הקביים? נדמה לי שהנקודה של הקביים המיותרים הובנה. אני לא רוצה להסכים לזה. אחד הדברים היפים בתוכנית של דיאטהקלאב הוא שהתוכנית מחנכת אותנו לאכול ולהתנהג כאילו אנחנו לא בדיאטה, אלא כאילו אנחנו מתמודדים עם הבחירות של האוכל בחיים האמיתיים, על כל המשתמע מכך. אני לא נגד גבולות וגם לא נגד הימנעות ממאכלים מפתים הנמצאים במזווה המטבח אם ממש זה יכול לגרום לאסון. אבל אני נגד מחסומים וקביים מיותרים שחונקים ולא נותנים לצמוח באמת. עם יד על הלב, האם ההימנעות מלהגיד את המילה "שוקולד" באמת באמת מנעה ממישהו מאיתנו לא לאכול שוקולד?

ויש גם את שתי הסוכריות הקשות. כן, אני יודע, פרה קדושה שאף אחד לא מדבר עליה, וכמעט אף אחד לא מקיים אותה. זה אותן קביים. בהתחלה, כשאנחנו קטנטנים, לא יציבים, לא יכולים להיות יציבים, אנחנו זקוקים מאוד לקביים שהסוכריות מעניקות. אני לא רואה סיבה לקביים של הסוכריות החמוצות אם אני בוחר להמיר אותן בכף דבש או בשני תמרים או מה שלא יהיה. האם לעולם אותה ילדה עם קוקיות תסדר את השיער שלה בגיל 40 בסגנון קוקיות?  ויש עוד קביים בתוכנית: קביים המובנים בתוכנית, קביים שנוצרים מהפרשנות של המנחות בתוכנית וקביים שאנחנו המשתתפים ממציאים ומדביקים כאילו היו מאז ומעולם חלק מהתוכנית.

אני חושב ש"התוכנית" היא משהו גדול יותר מהתוכנית של דיאטהקלאב שמופיעה בחוברת. בשבילי התוכנית היא מהמילה "להתכונן", לעמוד מול כל דבר מוכן ומאורגן. אבל התוכנית היא גם מהמילה "כוונה", להתכוון באמת לעשות אותה, להאמין באמונה שלמה, בדבקות ממש, שניתן לעשות אותה. ולבסוף, התוכנית היא גם מהמילה "כיוון" שמשמעותה – מטרה ודרך – והריקוד היפה ביניהן. אז באמת כשאני מדבר כאן על "התוכנית" אני מבקש שנצא מהקוביה ומהמשבצת של החוברת לרגע ונהיה כנים עם עצמנו. החוברת של דיאטהקלאב והמנחות – הן המסגרת, הן האמצעי החשוב שאמור להנחות אותנו לפתח את את "התוכנית לחיים שלנו" – את ההכנה שלנו, את הכוונה שלנו ואת הכיוון שלנו. פשוט מאוד וקשה מאוד בו זמנית.

עכשיו אני צועד בסמוך למגדלי הים התיכון, נושם את אוויר הים מלמעלה, נהנה מההליכה, סופג ויטמין D מהשמש הסתווית הנעימה, וזה בדיוק הזמן בו אני רוצה לחשוב יותר לעומק, וסליחה לכל מי שהגיע עד לכאן וחושב שאני כזה רציני וביקורתי היום. אני מעדיף לקרוא לזה חשיבה ביקורתית. מה המקור להיאחזות בקביים האלה גם כשלא צריך אותם? מדוע שאיש או אישה בוגרים, מנוסים, שכבר הוכיחו במבחן הזמן והתוצאה את הרצינות, הבגרות והשליטה שלהם, אינם יכולים להתחיל להתמודד ולצעוד בדרך בלי קביים מיותרים? אני חושב שהתשובה לכך יכולה להיות פחד. אם הפחד מנהל אותנו, אנחנו נאחזים בקביים כי אנחנו חוששים שניפול אל הלא נודע. מי שמרגיש פחד וחוסר בטחון שמא ימעד, זקוק לקביים. לא תמיד חוסר הבטחון מוצדק. תגידו, איך נוכל להתגבר על חוסר הבטחון והפחד, אם לא נאפשר לעצמנו ליפול מדי פעם ולקום, ליפול ולקום עד שנלמד לא למעוד?

עברה שעה וחצי. התקרבתי לרחוב שלי, עברתי על יד העץ הקטן ועצרתי לידו. ברוך הבא לעולם, עץ קטן. אני מסתכל עליך ואתה כזה מאמי, כזה עֵצִינְיוּ, רק נולדת ויש לך כזה עתיד מזהיר! אתה לאט לאט תצמח ותכה שורשים חזקים, תשתה הרבה מים, תעמוד על שלך, תתפתח, ואז יום אחד, יבואו מהעיריה ויוציאו לך את המקלות התומכים ותעמוד ברשות עצמך, אתה, לבדך מול העולם, תצטרך לעמוד מול הרוחות הסוערות ומזג האוויר המשתנה, בחושך, בכל מצב תצטרך להפגין יציבות ואחיזה באדמה, בקיצור עץ קטן, אל תדאג, הקביים ששמו לך מהעיריה לא יהיו עליך לעולם, תסמוך עליי, יהיה טוב. יהיה טוב, עץ קטן.

לדף הפייסבוק שלי