2011 הייתה שנה מאוד מיוחדת. אחרי הרבה שנים לא מיוחדות בשנת 2011 התחלתי להתייחס לעצמי. אי שם בסוף מרץ 2011 הבן שלי שאל אותי ערב אחד: "אבא, אתה תהיה בחיים כשאני אתחתן?", ויום למחרת מצאתי את עצמי בקבוצת תמיכה של דיאטההקלאב. פעם אחת אני אלחם באמת! שש עשרה שנה הקדשתי לגידול ילד למופת, מדהים, מצטיין בלימודים, רגיש ויפה, ילד שכל הורה היה מתגאה בו, ואני – גאה בו פי מליון מכל הורה. היום 28/12 חל גם יום הולדתו, מזל טוב בן (ככה קוראים לו), וחוץ מהסמארטפון גלקסי 2 שנמצא בדרך אליך, אני מעניק לך מתנה נוספת: אבא חדש.

אין ספק שלילד הזה מגיע אבא חדש שמעדיף את עצמו, אבא שיש לו אנרגיות, אבא בריא, אבא שיכול להגיע לחתונה של הבן שלו בעוד כך וכך שנים, אין ספק. לכן, חברים, כשאני אומר שהייתה לי שנה מיוחדת, תאמינו לי, הייתה לי באמת שנה מיוחדת. לפעמים אני חושב שהבן שלי הוא גרסה טובה יותר ומוצלחת יותר ממני. יש לו את זה, אין ספק. למרות המגבלה שלו איתה נולד (הוא לקוי ראיה מלידה, בעל תעודת עיוור) הוא מצליח להוביל אנשים, להיבחר למועצת התלמידים ולהשפיע על איכות החיים בבית הספר, לצאת עם חברים למסעדות או לסרטים, אין עליו. לבן יש תכונה מדהימה: הוא גורם לכל מי שפוגש אותו להגדיר מחדש את עצמו כאדם טוב, אדם עם ערך וחשיבות בעולם הזה, ובן לא עושה את זה דווקא במילים, אתה מסתכל עליו ויודע מיד: הילד הזה יגיע רחוק!

הנה כמה דוגמאות לכמה מצבים שעל פיהם אני יודע שהילד הזה יגיע רחוק: בלימודים הוא מצטיין. אבל הוא משקיע המון. שעה אחת של ילד רגיל, שוות ערך לשלוש-ארבע שעות שלו. הוא נסחב עם מחשב נייד מיוחד, גדול, איתו הוא כותב בשיעור, מחשב יקר מאוד, ובכל זאת, למרות המאמצים, הוא מהראשונים בכיתה כמעט בכל מקצוע. וזה לא כי אנחנו ההורים מדרבנים אותו, אלא זה כי הוא בוחר ורוצה את זה. "אני רוצה להיות ד"ר, מרצה באוניברסיטה", הוא אומר, ואני מאמין לו. יש לו תוכנית: בימים ראשון ושני הוא יסע ברכבת לאוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע, יתן שם הרצאות. בימים שלישי ורביעי הוא ירצה באוניברסיטה הפתוחה בתל אביב, וככה הוא יתפרנס יפה, יהיה במסגרת עם אנשים שיכבדו אותו, ויעסוק במה שהוא אוהב. הוא יזם איתי להגיע לאוניברסיטאות בארץ, להרגיש את המקום, את הנגישות, ואז מכל המקומות האלה הוא בחר בשתי האוניברסיטאות שציינתי קודם. בגיל 16 הילד הזה כבר יודע בדיוק מה הוא יעשה בגיל 30. אני מאמין לו.

כשהתלמידים שלי בכיתה י"ב אומרים לי שקשה להם ללמוד אזרחות, זה הרבה חומר, זה מסובך, אני יודע שהם מבלבלים את המוח. הם מתרצים. כי למרות שזה באמת קשה ושזה הרבה חומר, הם מסוגלים. אם בן מסוגל לקבל 100 בכל מבחן באזרחות, גם הם מסוגלים. הוא בכיתה י' ועונה על שאלות שבהן הוא צריך לגבש עמדה, ברמה גבוהה יותר מהתלמיד המצטיין שלי שנמצא בכיתה י"ב.

הנה דוגמא נוספת. בחופש הגדול האחרון בן רצה לעבוד, והתקשה להתקבל למקומות עבודה. באחת הפעמים הוא הגיע לראיון, בו חיפשה העירייה בני נוער שידריכו בחופשת הקיץ קבוצות בפרויקט אמנות גדול בעיר. עשרות אמנים, ציירים ופסלים, הגיעו לעיר בכל שבוע מהארץ ומחו"ל, הציגו את היצירות שלהם בחוף הים, והיה צריך מדריכים שילוו קבוצות כדי להסביר להם את היצירות. ובכן, בן הלך לראיון. למרות שידע שהתפקיד איננו מתאים לו בגלל הנגישות, הוא אמר בראיון:  "למרות שאני לא מסוגל להסתובב לבדי על חול הים ובשעות הערב והלילה זה יהיה לי קשה עוד יותר, אני יכול לעשות דברים אחרים.", ואז הוא הראה להם את החזון שלו לגבי התפקיד שהוא חשב עליו. הוא אמר שמישהו צריך לראיין את האמנים השונים, בעברית ובאנגלית, ולעבד זאת לסיכום קצר, ולהעביר את הסיכום הזה למדריכים, בני הנוער, כדי שיוכלו להדריך. "אני מסוגל לעשות את זה. תנסו אותי שבוע, ואם תרצו, תמשיכו להעסיק אותי.". הוועדה בראיון קיבלה אותו פה אחד, למרות שהתפקיד שהוא הציע לא היה ברשימת התפקידים, הם תפרו לו תפקיד על פי בקשתו. וכך, בן היה יוצא בכל שבוע לפגוש כעשרה אמנים, היה מראיין אותם בחוף הים ליד יצירותיהם, בעברית ובאנגלית, היה מקליט במשך ארבע שעות את הראיונות בטייפ המנהלים שלו. אחר כך היה חוזר הבייתה בסביבות עשר בלילה, מתיישב במחשב ומעביר את הראיונות מטייפ המנהלים למחשב, מקשיב שוב ושוב, ומעבד את הראיונות לסיכום ממצה על האמן ויצירתו. לפעמים זה היה לוקח לו לעבוד עד אחת שתיים בלילה. מדי פעם הייתי שומע את הראיונות שהוא ערך, באנגלית (לא מושלמת) ובעברית והייתי המום. איזו יכולת ורבלית, איזו בגרות ואיזה שיתוף פעולה. האמנים נהנו לדבר איתו והרגשתי הרבה פעמים שהם מתייחסים לשאלותיו באופן כל כך מכובד, כאילו איזה מומחה מפורסם שבקיא באמנות מראיין אותם.  אחרי עבודה של כמה שעות במחשב, בן היה שולח את התוצרים שלו למדריכים באימייל, וכך הם היו יכולים בעזרת הסיכומים שלו להדריך מיד למחרת ובמשך השבוע את הקבוצות. בסיום הפרויקט בן קיבל פרס הצטיינות על עבודתו, ושמו הופיע כמי שתרם רבות בקטלוג המודפס של האמנים שיצא בסיום הפרויקט.

אני נוטה להחשיב את ההצלחה שלו כהישג של ממש. למרות מה שיכול אולי להשתמע, שזה בכלל לא היה קשה. קלי קלות. לא נכון! זה היה ועדיין מאוד קשה, מאוד מאוד קשה. עבורי במשך שנים רבות הקושי הזה שיבש את אורחות החיים שלי, ובקשר לאכילה, מצאתי בה סוג של נחמה, בריחה למקום רגוע, ברביצה של הלילה מול הטלוויזיה הלעטתי את עצמי בכל מיני דברים מתוקים ומלוחים שינחמו אותי. שימלאו אותי עד שלא אצטרך לחשוב על כלום. אני רוצה להתעכב לרגע על הקשיים שלו: כשהיה בן חודשיים נכנסנו שלוש פעמים ביום לחדר חושך עם פנס קטן והיינו צריכים לשבת מולו ולהזיז את הפנס ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה ובלאכסון, כדי לתרגל איזושהי תגובה לאישונים שלו, וזה היה קשה. בתור הורים, קשה מאוד. ככה היינו נכנסים לחדר חושך בכל יום, שלוש פעמים ביום, עם הפנס והילד, ושוב תגובה. שבעה חודשים עשינו זאת, עד שיום אחד, שמתי לב שהילד התחיל להניע את הפנים שלו באלכסון לפי תנועת הפנס, מעט, אבל הניע. זה היה מרגש! כמובן, מאז אותה נקודה הדברים החלו רק להשתפר, והילד התחיל להגיב לאור ולפתח את חוש הראיה במעט, מעיוורון מוחלט ללקות ראיה. היום הילד רואה כחמישה אחוזים שאינם באיכות גבוהה, הוא מוגבל בהליכה שלו, ובעצם מעולם לא יצא מהבית ללא ליווי, זהו ילד תלוי באופן מלא במבוגרים או בילדים אחרים מבחינת תנועה. זה מצבו. ולמרות כל זה, הוא עשה את זה! אבל היום, ביום הולדתו, כשאני מסתכל על הרוח של בן, על היוזמה שלו, על המלחמה שלו, אני לומד ממנו. ואין ספק שיהיו לו עוד מלחמות, אין ספק. לכן, כאשר בסוף מרס 2011 בן שאל אותי, אם אהיה בחתונה שלו בחיים, אמרתי בלי היסוס "ברור!". ואז כאמור מצאתי את עצמי יום למחרת בקבוצת תמיכה של דיאטהקלאב.

עברו תשעה חודשים מאז אני בתכנית, עוד יומיים מסתיימת שנת 2011, וכמו שזה נראה כרגע, אני הולך אל עבר שנה שנייה בביטחון, ואולי אפילו, מי יודע, לכיוון של חיים חדשים בהם אני מעדיף את עצמי לטובת עצמי, כדי שאהיה חזק יותר, בריא יותר וטוב יותר בשביל עצמי, בשביל בן ומשפחתי ובשביל האחרים.

(הערה: למען הסר ספק, פוסט זה נכתב ופורסם בידיעתו ובאישורו של בן)