קצת זה הרבה. ניקח לדוגמא אספרסו. הטעם הטוב שבו יבוא לידי ביטוי רק אם נמזוג קצת. קצת זה הרבה לא רק בענייני אוכל. קיים מחקר שקצת לכלוך זה טוב. לפעמים לרחוץ ידיים באופן מוגזם, דוקא גורם להיחלשות המערכת החיסונית. נכון, העקרון "קצת זה הרבה" הוא נדוש, כי לרוב אנחנו לא שמחים בחלקנו כשיש לנו מעט. אנחנו, עם השמנים, נוהגים על פי עקרון שונה. כמה שיותר – ככה טוב. יותר לחם, יותר נשנושים, יותר חטיפים, יותר מהכל. ואכן במשך שנים רבות אכלתי כמו חזיר: הכל מכל וכמה שיותר מהכל.

כשהתחלתי את התכנית של דיאטהקלאב, הסתבר לי שאני מתקשה לעכל את רעיון המנה המותרת. אני, שבלעתי עוגות ובורקסים ומליון פיצוחים בלי נקיפת מצפון אחת, פתאום, כשהיה מותר לי, התקשיתי להכניס לפה משולש יפה של עוגת גבינה, או איזה וואפל בלגי עם קצפת. אבל אחריי שבקבוצה הבנתי שמנה מותרת היא חלק מהעניין, והיא חשובה מכל מיני סיבות, התחלתי לאכול מנה מותרת.

ואכן, במשך 10 חודשים אני אוכל מנה מותרת,  אבל רק אתמול הסתבר לי, שהמנה המותרת שלי היא מנה מוקטנת ובכלל לא כפי שהיא אמורה להיות! הסתבר לי שההסכמה שלי להשלים עם רעיון המנה המותרת הייתה במחיר של קיצוץ גודלה. והקיצוץ הזה מסתבר השאיר אותי לא מסופק כל השבוע. דבר זה גרם לי "להשלים את החסכים" בחריגות קטנות לאורך כל השבוע, לפעמים בלי מודעות, לפעמים עם מודעות. הייתי כאותו איש שחי במערה במשך שנים רבות, ויום אחד הוא יצא מחוץ למערה, קיבל הלם מהאור הגדול שהיה בחוץ, ואז הוא חזר לשבת בחושך המערה.

בלימודי התואר השני שלי נחשפתי למשל המערה של אפלטון. פעם אחת, קבוצה של אנשים גדלו במערה מינקות, ומעולם לא יצאו ממנה. במערה הם ישבו צמודים לקיר, כבולים, מבלי שום אפשרות לזוז. הפנים שלהם היו מופנות קדימה אל הקיר ממולם. האנשים הכבולים האלה ראו על הקיר צלליות של צורות ודמויות בלתי מזוהות שנוצרו מאור של מדורה גדולה שלא כבתה מעולם ושעמדה מאחורי הקיר.

באחד הימים הצליח להשתחרר מהכבלים אחד האנשים. הוא הסתובב בחופשיות במערה, גילה את המדורה, אבל לא הצליח לראות דבר, היות שהעיניים שלו התרגלו לחושך. הוא המשיך לחקור את המערה, ולפתע מצא יציאה החוצה. עיניו שהיו עדיין רגילות להסתכל בחושך במשך שנים לא הצליחו לתפוס את הסביבה המוארת שמחוץ למערה. לאחר זמן מה, העיניים שלו התרגלו מעט לסביבה והוא התחיל בפעם בראשונה לראות את העולם, את הצבעים,  את הפרחים, העצים… וואו!  איזה מחזה מדהים נגלה לעיניו! הוא גם הצליח להביט אל אור השמש והבין את המשמעות של האור בעולם, שהוא נובע מהשמש ולא מאיזו "מדורה שדולקת כל הזמן"… המסקנה שלו הייתה: העולם שונה לגמרי ממה שראיתי כל חיי במערה.

לאחר זמן מה, האיש נזכר במערה ובחבריו הכלואים בה, והוא רצה לשחרר אותם גם כן כדי שגם הם יראו את העולם כפי שהוא ראה אותו. אך כאשר אותו אדם חזר למערה, הוא בהתחלה התקשה להתרגל מחדש לחושך, ולקח לו זמן לכך. כאשר הוא התרגל לחושך, הוא הצליח למצוא את חבריו וניסה להסביר להם את אשר ראה, אך הם צחקו ולגלגו עליו ואמרו לו כי אינו יודע או מבין על מה הוא מדבר, העולם והמציאות הם כפי שהם מכירים אותם,  ואין שום דבר אחר. כאשר הוא המשיך בתיאורים שלו, הם החלו לאיים עליו כי הם יהרגו אותו אם ימשיך לספר להם שקרים ומעשיות על "עולם ומציאות שונים".. האיש ויתר על כל העולם בחוץ, הצטופף בשורה ליד חבריו היושבים בחושך, סגר את רגליו וידיו בשלשלאות ונכבל למקומו בתוך המערה לתמיד.

פעם בשבוע אני יוצא לחצי שעה מהמערה. זה היום בו אני אוכל מנה מותרת, היום בו כל היופי של העולם מונח בצלחת שלי: כל הצבעים והאורות מרצדים בצלחת שלי, והנפש שלי צוהלת ומשתובבת משמחה. פעם בשבוע אני יוצא לחצי שעה מהמערה שלי לטעום מהאור הגדול, ומיד אחר כך אני חוזר לשבת בחושך. ובתוך המערה, הצלליות שאני רואה על הקיר ממולי, הן צורות של עוגות שמרים  גדולות, הן צלליות של כדורי גלידה ענקיים, צלליות של משולשי בורקס וריבועי שוקולדים, ועוד מליון צלליות מדהימות. ממקומי בקרקעית המערה אני מדמיין את כל הדברים הנהדרים שהצלליות שלהם מוקרנים על הקיר ממולי. חבריי לקבוצה יושבים כבולים לידי על קרקעית המערה. אנחנו יושבים צמודים זה אל זה, צפופים ומריחים זה את נשימתו של זה כי קר לנו בחושך של המערה ומפחיד לנו, וכי לפעמים יש לנו סיוטים בחושך: הצללית של הבורקס נראית כמו ראש של נחש, והצללית של הגלידה רוקדת על הקיר ממול כמו דרקון טורף ואימתני.

פעם בכמה חודשים –אחד מאיתנו, מגיע למשקל הרצוי, ואז הוא יוצא לכמה שבועות לבלות מחוץ למערה. אנחנו מסתכלים עליו בקנאה, אבל מלווים אותו החוצה במבטינו בחשש ובעצב. מה יש לו לחפש שם? אנחנו יודעים שתוך כמה שבועות הוא לא ימצא את עצמו שמה בחוץ והוא יחזור לתוך המערה, כמובן בכל מיני תירוצים הוא ייכנס ויגיד לנו, בואו גם אתם החוצה, תראו איזה עולם נפלא בחוץ…בלה בלה, אבל אנחנו לא נאמין לו, כי הקול שלו שהיה רגוע ובטוח הפך לרועד וצפצפני… ואז כשהוא יבין שהוא יישאר לבד בעולם הגדול והמואר שמחוץ למערה, הוא יושיב את התחת הרזה שלו על קרקעית המערה, ובשורה אחת הוא יישב איתנו השמנים, בשוויוניות מלאה, בשקט, בהשלמה, בתוך החושך של המערה, ולעולמים.