ונפתח היישר מחזית המלחמה במשקל העודף – קילו וארבע מאות גרם!
תודה חברים, אפשר להפסיק עם מחיאות הכפיים, אבל בכל זאת, 1.4 קילוגרם! זוכרים את אותם מאה גרם עלובים מלפני שבוע? אז הנה, ביחד עם השבוע הזה מדובר כבר בקילו וחצי בשבועיים – ובסך הכל, בארבעת השבועות שחלפו מאז הצטרפתי לדיאטה-קלאב, כבר 4.2 קילוגרמים.
כן, אני יודע שזה עדיין לא "המון" כשמתחילים מ 135.1, אבל הי, זה בעצם כל העניין הפעם: להתקדם בצעדים קטנים ככל האפשר עד שיהפכו לקצב ההליכה הטבעי שלי.
בגלל התחייבות קודמת, נאלצתי הפעם לברוח מהקבוצה אחרי חצי שעת שיחה בלבד – וחבל, שכן תוך כדי הדיון התברר לי שלא רק אני חושב על אוכל כל הזמן…
מתברר שכמו כל דבר בחיים, גם אם הוא ניכר לבסוף בבטן, הכל מתחיל בראש, והראש שלנו, מה לעשות טוחן עכשיו את כל אותן קלוריות שמהן הבטן שלנו נמנעת. אני מבטיח לשוב ולפתח את הנושא הזה באחת הרשימות הקרובות, אבל בואו ונודה, אחי כבדי המשקל: הבעיה שלנו, עוד לפני מה שאנחנו אוכלים, היא שאנחנו אובססיביים. חושבים על אוכל כל הזמן. מדברים על חנוכה – ומיד עולה באף ריחה המתוק של הסופגנייה. מתכוננים ליום-ההולדת – וישר חושבים על התפריט במסעדה, מדברים על פיקניק עם החברים בשבת – וכבר חושבים על פשטידות וגבינות שמנות לצד מאפים עתירי קלוריות, נפרשים על גבי מפה משובצת… ובמקרה של האסוציאציה הפרטית שלי, מככבים בפנטזיה גם כמה בקבוקי יין בסגנון "אמרונה" צפון-איטלקי.
כך למשל, בחופשת חנוכה הקרובה, אני אטול שניים משלושת ילדיי (הגדולה מתגייסת) ונצא לשלושה ימים בלונדון ומנצ'סטר, כשעל הפרק כדורגל, מיוזיקל וקצת שופינג. ואני, על מה אני חושב? על הסינית הנפלאה ההיא בקצה צ'יינה-טאון ליד לסטר סקוור בלונדון, על ההודית המדהימה ההיא במנצ'סטר, אלוהים אדירים – אפילו כשבחרתי מחזמר הלכתי על "צ'ארלי והשוקולדה"…
אז מה לאכול במקום כל אותם מאכלים אסורים, אני כבר יודע, אבל על מה – ואם יורשה לי – על מה לעזאזל לחשוב במקום המחשבות האסורות?
לנגד עיני עולה דמותו המזוקנת של חוזה המדינה, שחתם את "אלטנוילנד" שלו במשפט לפיו כל מעשינו התחילו בחלום (ובפראפראזה על המשפט הכי מפורסם שלו: אם תחלמו – אין זו אגדה").
מכאן שכל דבר מיותר שאנחנו אוכלים, מתחיל קודם כל במחשבה, ולפיכך: כדי להרחיק מזון מיותר מצלחתי, אני צריך להרחיק אותו קודם כל ממחשבתי.
קל להגיד, קשה מאוד לעשות…