ליצירת קשר
שם
דוא"ל
טלפון
הערות
מה התשובה לתרגיל שבתמונה?*
(כתבו ספרות בלבד)

לאהוב את הרזה (שבפנים)

פורסם ביום 2-12-2013, בשעה 7:07 ע"י kipnis

לאהוב את הרזה (שבפנים)/ ניר קיפניס

אז אחרי שרק לפני שבוע שיתפתי אתכם במפח-הנפש הקל שזומן לי עקב עצירת הירידה, הרי שהשבוע נרשמה ירידה של900 גרם(או כמו שאני מעדיף לראות את זה: כמעט קילו שלם!), שהעמידה את משקלי המעודכן על126.4 קילוגרמיםשהם כבר8.7 ק"גשהשלתי ממשקלי מאז הצטרפתי לדיאטה קלאב, לפני חודשיים בדיוק.

אם דיאטה עלולה להיות מלחמה קשה, הרי שדיאטה בעיצומם של ימי חנוכת מקדשנו שבהם לביבות וסופגניות מעבות את מותנינו, היא משימה כמעט בלתי אפשרית, בכל אשר תפנה העין, בכל אשר ירחרח האף, רק סופגניות, לביבות, מטבעות משוקולד, "הדלקת נרות" מרובת קלוריות ועוד ועוד ועוד… האם האלטרנטיבה היחידה לסופגניות היא סגפנות? האמת היא שלא והעובדה שאיבדתי (כמעט) קילו במהלך השבוע האחרון, מוכיחה שיש פתרונות טעימים למדי שלא מחרבים את המאמץ המצטבר. אני לא אטען כאן שסופגנייה אפויה כמוה כסופגנייה מטוגנת, אבל אני בהחלט יכול להעיד ממקור ראשון שאירוח על בסיס לביבות אפויות וסלטים, עבר בהצלחה וזכה למחמאות מהסועדים, עם מגוון לביבות אפויות מבטטות, כרשה ושאר ירקות טעימים. בהתחלה חשבתי שאורחיי סתם מפגינים נימוסים, אבל כשבסוף האורחה הם התוודו שמזמן כבר לא סיימו ארוחת-חג כשהם לא מרגישים כבדים ומנומנמים, הבנתי שלא חייבים לטבוע בנהרות של שמן כדי לחגוג את ניצחון המכבים.

חנוכה היה גם נושא הפעילות שלנו השבוע ב"דיאטה קלאב", הפורום האינטימי שנוצר, הדליק כל-אחד נרות והקדיש את האור למישהו או משהו בחייו שהיה רוצה להאיר באור גדול. מבלי לפגוע בפרטיותם של חבריי לקבוצה, אציין רק שאחרי דקה-שתיים של מבוכה, ניגשנו למקומות הכי אישיים שלנו ובגילוי לב נגענו בהם באופן שהבהיר לי שוב עד כמה אינטימית ותומכת היא הקבוצה שנוצרה במפגשים. אני מנסה לחשוב על עוד סיטואציה שהייתה מזמנת לי מפגש כל-כך עמוק עם קבוצה של אנשים אינטליגנטיים – ומתקשה.

לפני כמה שבועות כתבתי כאן שאחת הבעיות הגדולות, לפחות עבורי, היא לחבב את עצמי במהלך הדיאטה. במילים אחרות: כשהייתי שמן יותר, חייתי עם עצמי בשלום ואילו עתה, כשאני בעיצומו של תהליך הרזייה, אני נגעל לעיתים מכמה שמן אני… מאחר שהתהליך הזה עלול להיות הרסני, הרי שהפעם אני מנסה להתחבר לא רק לתפריט שנועד להצר את היקפי, אלא גם למנעד התחושות שנלווה לכך, או במילים אחרות: ללמוד לחבב את האיש המרזה שבתוכי. זר רזה אולי לא יבין זאת, אבל אני בטוח שכמה מן הקוראים מנידים עתה בראש בהסכמה נוכח התחושה שהם מכירים היטב.

אני מודה שבהתחלה הייתי מעט "אנטי" לתהליך הקבוצתי, לאמור: תנו לי תפריט, תשקלו אותי פעם בשבוע, תגידו יפה מאוד על ירידות או נו-נו-נו על עליות ועשבו אותי לנפשי. זהו, שלא. עם כל פגישה (ויש לי כבר תשע ברזומה) אני מגלה עד כמה גדולה חשיבות הקבוצה לתהליך ובחזרה לנקודה שממנה יצאתי: עד כמה העובדה שאני מתחיל לחבב את חבריי לקבוצה, תעזור לי לחבב את עצמי למרות שאני רחוק כבר כמעט תשעה קילוגרמים מאותו דוב חביב שהייתי לפני חודשיים…

פרסם תגובה

האימייל שלך לעולם לא ישותף. שדות נדרשים מסומנים *

*
*