התשוקה לפחמימה

וואו, כמה שפחדתי מהשקילה השבוע. ולא, זה לא שהתפרעתי, אבל תקופה מורכבת מאוד בעבודה גרמה לי להחמיץ כמה ביקורים בחדר הכושר, ולמשטר הדיאטה שלי, אם לא להישבר ממש, אזי לפחות להיפרם מעט בשוליים: עם לחם רגיל במקום לחם קל, עם מנה עיקרית שלא ממש הקפדתי על מינון השומן בה, עם נתח קטן של בשר אדום במקום חזה העוף הקלאסי ועוד. אתם יודעים: זה לא שמצאתי את עצמי טוחן באמצע הלילה ופלים ובורקס, אבל בכל זאת דאגתי.

המשקל לשמחתי דאג מעט פחות ורשם124.4 ק"ג, דהיינו10.7 קילוגרמיםפחות מנקודת ההתחלה, ו –700 גרםשל ירידה נוספת בשבוע האחרון והבעייתי כל-כך.

אני מודה שאת תחילת השיחה שהתפתחה אחר-כך בין חברי הקבוצה קצת החמצתי, כשאני מרחף לי על ענן קטן של שביעות רצון עצמית… אלא שעד מהרה התחלנו לדבר על הסיבות שבגללן אנו אוכלים: אחד אמר שהוא עדיין מתייחס לאוכל כאל פינוק ורוצה לפעמים פשוט "לפנק את עצמו", אחרת אמרה שהיא מדחיקה את העובדה שאכילה מיותרת גורמת לעלייה במשקל, אצל השלישית היו אלה דווקא המחמאות שקצרה באחרונה על הדיאטה המוצלחת ואילו אצלי… ובכן, אצלי זה אולי שילוב של כל השלושה…

אז מה הופך אותי לאכלן-יתר?

קודם כל האהבה לאוכל: אני אוהב מסעדות, אני אוהב לבשל, מעטים מאוד הם סוגי המזון שלא אעז לאכול לעולם… ולכן דיאטה עבורי היא קודם כל פרידה, ולו חלקית, ממשהו אהוב. עניין שעד שלא אצליח להכיל אותו, לא אצליח להתמיד בשום דיאטה לעולם.

שנית, אני מוכרח להפנים שמשקל יתר הוא מחלה מוזרה שתוקפת אותך בחזרה בכל פעם שבה נדמה לך שהתגברת עליה: רוצה לומר, לא מחמאות ולא משקל יעד רצוי יכולים להפסיק דיאטה. שמירה על אכילה מתונה היא כורח שאיתו כל אחד מאיתנו יצטרך להתמודד לשארית ימיו. מי שלא מוכן להתחייבות הקתולית הזאת לכל החיים, ימצא את עצמו במוקדם או במאוחר בנקודת ההתחלה (ולפעמים אף חמור מכך, הרבה לפניה…).  משענת הקנה הרצוץ השלישית שלי היא ההדחקה או בצורה ההרסנית ביותר שלה, ה"מסחרה": לחובבי אכילה בעלי משקל עודף כמוני, יש נטייה לעיתים לסחור עם עצמם בקלוריות: התפרעתי הארוחה הנוכחית? לא נורא, אדלג על הארוחה הבאה ובסוף היום אכניס לגוף רק את סך הקלוריות הרצוי, נכון?

זהו שלא – כי בכל פעם שאני מתחיל לסחור עם עצמי (אכלתי משהו מטוגן? ביקרו-אקסטרא בחדר-הכושר – ואני שורף אותו. זהו, שלא) אני מתחיל להעלות במשקל, וזו אולי אחת מנקודות החוזק של "דיאטה קלאב": ההצמדות לפורמט של שש ארוחות ביום, מצמצמת במידת האפשר את ה"מסחרה" הזאת שבה אתה תמיד מרוויח עוד קילוגרמים או במילים אחרות: מפסיד.

אני כאן פחות משלושה חודשים, אבל כבר למדתי שהצמדות עיקשת לתוכנית מצילה אותי מעצמי: חטאתי בארוחה גדולה מדי? במקום לנסות ו"לתמחר" אותה כדי לגרוע מהארוחה הבאה, אני פשוט אוכל את הארוחה הבאה בדיוק כפי שהיא רשומה בתכנית שלי. נשמע לכאורה לא הגיוני? אולי ברמת השעות הקרובות זה באמת כך, אבל לטווח הארוך, זה בדיוק מה שמונע מאיתנו להתחיל לערוך את אותם חשבונות נפסדים: לדלג על הארוחה הקרובה, להיות רעב מדי לפני זאת שאחריה, לחשוב שלא נורא – כי הרי ויתרת על הקודמת (למרות שבקור ויתרת עליה כבר "לטובת" הארוחה שקדמה לה) וכך הלאה…

אז הנה כך שומרת עלי בינתיים התוכנית, לא רק מ"התשוקה לפחמימה" שתוקפת אותי ביתר שאת בימי החורף הקרים (למדתי להמיר אותה בכוס תה עם חלב דל. אל תשאלו אותי איך – אבל בינתיים זה עובד), אלא גם מהדחקה, ממחמאות ומכל אותן מהמורות שנקרות בדרכנו במסע הקשה הזה, המסע אל עצמנו, אל האיש שנמצא בתוכנו, מתחבא מהעולם מאחורי מעטפת כבדה של עודף משקל… לא הגיע הזמן שנלמד להכיר ולחבב אותו?