מבוכה לצורך ירידה/ניר קיפניס

משקל הוא עניין חמקמק: כדי להשיל ממנו אפילו קילוגרם אחד, אתה צריך להילחם כנגד כל העולם: לאכול רק מה שמותר, לזכור לא להיות רעב בין הארוחות, לנשק לשלום (אבל לא בפה, זה משמין) את כל משפחת ההמבורגרים/שניצלים/צ'יפסים ושאר מני מזונות שלפעמים ממש כיף ועוד לא אמרתי מילה על כל המתוקים. בנוסף צריך גם להתאמן כמו ספורטאי אולימפי, ואם לא אז לפחות להתחיל ללכת, לרכב על אופניים, לשחות ו… מה בעצם אני מנסה לומר לכם?

שהדרך ההפוכה היא הרבה יותר קלה: לא רק שלא צריך להשקיע מאמצים כדי להשמין בחזרה, אלא שמספיק רק לסטות "בקטנה" מהתפריט – ובום, המשקל טס למעלה. כך אירע לי השבוע. תירוצים לא חסרים: השקה של מיזם חדש בתחום האלכוהול לקחה אותי לסדרת פגישות שגם אם לא שתיתי בהן "כמו פעם", חייבו אותי, כל אחת בתורה, לאיזו בירה צנועה או וויסקי קטן עם קרח, לכאורה שום דבר מיוחד לכשעצמו, אבל למעשה, כאשר מכפילים את הכל בחמש או שש פגישות שכאלה, מתקבל ערך-קלורי מבהיל. אך נגמרה לה "עונת ההשקות" והחל "פסטיבל הולנד" בדמות חברים הולנדים שקפצו לחופשת-חורף בישראל והוזמנו, כמובן, לבלות איתנו את סוף השבוע.

אנשים חביבים ההולנדיים, באמת, רק מה? מחושבים עד לשורשי ציפורניהם. אם בישראל הפכו בדיחות על קמצנות סקוטית או פרסית (תלוי מאיזו עדה אתם) לנחלת הכלל, הרי שבאירופה מיוחסת התכונה הזאת להולנדים דווקא. בעיני הם היו תמיד יותר "מסתפקים במועט" מאשר קמצנים גרידא, אבל הביטוי "דונט גט דאץ'" כשרוצים לומר למישהו "אל תתקמצן", היה למטבע לשון רווח באירופה. מכל מקום, ההולנדים "שלי" כבר רגילים: כשהם מגיעים לבלות אצלי סוף-שבוע, הם ניזונים כהלכה: סלטים, אומלטים, בשרים, דגים, קינוחים – יו ניים איט, כי אחרי הכל – עד שמישהו ברחבי העולם הגדול כבר אוהב אותנו כל-כך, לא ניתן לו ליהנות מאירוח הראוי לארץ המכונה "זבת חלב ודבש"?

כך בין השקות לסירים, עם מעט מדי אימונים, חלף עלי שבוע קשה. אמנם שום דבר מהרגלי הרעים הקודמים לא דבק בי בחזרה: לא זללתי מול הטלוויזיה באמצע הלילה, לא ירדתי על מגש של בורקסים, לא ניגבתי קערות של חומוס עם הרבה פיתות חמימות ורכות, כמעט ריחניות – שאותן טובלים אחר-כך בשמן-זית שבאמצע ו… כן, על מה דיברנו? אה כן – על כך ששום דבר מכל אלה לא קרה. מה כן קרה? כוסית משקה פה ושם, קצת לחם רגיל במקום הלחם הקל שאזל, אוכל שאשכרה בושל עם שמן ולא רק רוסס ואיזה חטיף (דיאטטי, אלא מה) לקינוח.

אלא שלכל שבת יש מוצאי שבת ולכל ראשון יש את מוצאי-ראשון ובכל מוצאי ראשון מחכה לי השקילה.

הפתרון הקל היה פשוט לא להגיע.

כן, אני יודע שזה ממש לא הפתרון, אבל עם יד על הלב שאנחנו כל-כך מתאמצים להקל עליו במשקל גוף מופחת: כמה פעמים עשיתם את זה? כמה פעמים התחמקתם משקילה בגלל הפאדיחה שכרוכה בלשבת בין חברי הקבוצה ולומר "אני ניר והשבוע העליתי…". יתרה מזאת, אם מדובר בויתור על פגישה אחת – ניחא, אבל מה קורה אם גם בשבוע הבא לא יצא לכם בדיוק לשמור כי היה קצת עמוס בעבודה, ובשבוע שלאחריו היה חג, ובשבוע שלאחר מכן חטפתם, לא עלינו, שפעת עונתית, שהמזור היחיד לה היה מרק עוף עם המון שקדי-מרק (כי מגיע לי, אני חולה…) ואז היה וויקאנד ממש קר וחורפי שפשוט חייב צ'ולנעט עם חלה מתוקה בצד, כי הרי כל הטעם שמצטבר בתחתית הסיר מהבשר השמן הוא הממרח הטוב ביותר לקבל את פני הביצה החומה ו… אופס, שוב שכחתי איפה היינו.

אה כן, בעובדה שויתור על מפגש אחד, בשם הפאדיחה, עלול להתדרדר פתאום לחודש של ויתורים, לא רק על המפגשים עצמם, אלא על 42 הארוחות (פלוס מנה מותרת, כמובן…) המסודרות שביניהן, ומני ובי אתה מוצא את עצמך שקוע עמוק בתוך החיים הקודמים שלך, אלה שלפני דיאטה קלאב.

לכן החלטתי להיות גבר (אני מתנצל מראש בפני הקוראות הרבות שלי, אבל לא עלה בדעתי דימוי טוב יותר) ולהתייצב בפני גורלי – חמור ככל שיהיה.

מה אומר? האמת כאבה פחות מהייסורים שקדמו לחשיפתה: עלייה של400 גרםבמשקלי נרשמה לראשונה בפנקס וצמצמה את הירידה המצטברת שלי בשלושת החודשים הראשונים לדיאטה מ10.7 קילוגרמיםל 10.3 בלבד…

העיקר מבחינתי הוא שלא הייתי בבחינת "שמן בורח מבשורה", אלא באתי, נשקלתי, אמרתי לכל חבריי במבוכה גדולה: "אני ניר והשבוע עליתי400 גרם…".

ואת המבוכה הזאת בדיוק, אני עומד להפוך לשומרת-התפריט שלי בשבוע הקרוב.