דילמה כבדת משקל/ניר קיפניס

הנה נושא שנמנעתי מלדבר עליו עד כה, לא בגלל שהוא אישי מדי, אלא בגלל שהוא פרטי מדי. מה ההבדל, אתם שואלים? ובכן, לא מדובר במידע מביך שאני חושש לחשוף, אלא במשהו שאני חושש שהוא ייחודי לי ולפיכך לא יהיה רלוונטי לקוראים. יחד עם זאת, אני מוכרח להסביר לכם איך זה שאחרי ירידה של600 גרםבשקילה הקודמת, מיהרתי להשיב לעצמי 300 מתוכם…

דווקא השבוע חשבתי לבקש עזרה מחבריי- לקבוצה, אלא שגם הפעם העדפתי לתת זכות קדימה לכאלה שהבעיות שלהם יכולות ללמד גם את היתר משהו, בעוד שמהבעיה שלי, ספק אם אפילו אני עצמי יכול ללמוד.

הנה הסיפור בקליפת-אגוז: הקריירה שלי לקחה אותי למקום נעים מאוד, מקום שבו חלק מהכתיבה שלי מוקדש לאלכוהול, בירה, יין ופה ושם גם אוכל. לאחרונה זכיתי להיות בין מקימי מיזם תוכן בתחום, מה שהפך אותי למוכר עוד יותר בקרב העולם המצומצם הזה שכולו שפים, ייננים, מבשלים וסתם גרגרני-על… ייאמר מיד, אני אוהב מאוד את התחום הזה שמפגיש אותי עם אנשים מרתקים וסיטואציות לא שגרתיות. אני פחות אוהב אותו בהקשר של הדיאטה שלי. אם ההתמודדות היום-יומית של רובנו עם החיבה שלנו לאוכל מגיעה לשיא בשעה 11 בלילה מול דלתו של המקרר, הרי ששלי היא מעט יותר מורכבת: אין כמעט יום שבו לא ממתינות אצלי במייל כמה הזמנות לפתיחות/השקות/מסיבות שכולן על טהרת האלכוהול והאוכל הטוב, כבר שכחתי מתי נכנסתי לבר, אפילו כדי ללגום את הבירה המותרת שלי, מבלי שהבעלים או הברמן יגשו להרים אתי איזה צ'ייסר קטן "לחיים", לפעמים יותר מאחד… אני מכיר כמעט את כל העיתונאים העוסקים בתחום, את הדמויות המרכזיות בין יבואני האלכוהול, בעלי היקבים, מבשלי הבירה, המסעדנים והשפים. כמעט בכל שבוע אני מקבל לפחות ס.מ.ס אחד בסגנון של: "אנחנו עומדים להשיק את תפריט הקיץ שלנו, למה שלא תבוא לטעום כמה מהמנות החדשות ולהגיד מה אתה חושב?" – שנו מילה פה ומילה שם, ונותר רק להכניס את שם המסעדה הרלוונטית. אני רוצה להאמין שאחרי כל-כך הרבה שנים ליד התעשייה הזאת, יש בה לא מעט שמחבבים אותי באמת, אחרים "מחבבים" אותי באופן מקצועי – וחושבים שאני יכול להועיל לעסק שלהם. ברוב המקרים, מדובר כנראה בשילוב של השניים.

אני יודע מה אתם חושבים עכשיו: "המניאק הזה, לא רק שהוא סובא ושובע למחייתו, יש לו עוד את החוצפה להתלונן?".

אז זהו שלא, הבעיה שלי היא דווקא שאני לא מתלונן, להיפך: אני מאוד אוהב את העבודה שלי, אוהב באמת חלק גדול מהעוסקים בתחום שחלקם הפכו לחבריי הטובים במרוצת השנים, ונהנה במיוחד מהאינטראקציה עם הקוראים. הנה כך למשל, למרות שכבר שנים ארוכות שלא כתבתי ביקורת-מסעדות פר-אכסלאנס, הייתה לי השבוע נחת קטנה: ראיינתי איש עסקים בכיר לגלובס, אדם שהחל את דרכו כתעשיין בתחום הממתקים. כשסיפר לי, אגב שיחה, על ממתק מסוים שפיתח לפני כ 25 שנים, חייכתי ואמרתי לו שלדעתי הממתק ההוא, שבמזמנו היה תחוב לי לכל כיס באפוד, בין רימוני-יד למחסניות, אחראי לפחות על 10 מתוך 20 הקילוגרמים שאני מבקש להשיל ממשקלי.

"אתה מדבר?" שח לי ההוא: "אני בגללך קם בכל בוקר בארבע וחצי!". הבטתי בו כמי שאינו יורד לסוף דעתו, וההוא הוסיף: "אני עוד זוכר את תיאורי האוכל שלך מ 'בלייזר' של לפני עשר שנים, הייתי קורא ורץ לאכול" – אמר ואף ציטט שורות שאפילו אני שכחתי כבר שכתבתי פעם…

מעבר לעובדה שבאופן אוטומטי העליתי עוד קילו מנחת, אין לי אלא להודות שאני אוהב את עצמי בתוך הסיטואציה הזאת שבה הטלפון שלי מטרטר נון-סטופ: "יש לי איזה נושא לדבר איתך עליו, בוא ניפגש לבירה ספונטנית אצל מתי", או "שמע, אני בדיוק כרגע על הבר בטורקיז, יש להם היום אויסטרים פצצה ואני כבר בבקבוק הלבן השני שלי, יש מצב שאתה מגיע לעזור…?".

מה אומר לכם חברים? אני אוהב את עצמי ברגעים הללו הרבה יותר משאני אוהב את עצמי בערב שגרתי של דיאטה, נניח, שבו חזרתי מחדר הכושר, הסתפקתי בסלט ירקות לארוחת-ערב והתיישבתי מול הטלוויזיה בסלון. נכון שזה נחמד לקנות ג'ינס חדשים (כמו שקניתי השבוע) בחנות רגילה ובמידה של בני-אדם מהיישוב, אבל אני לא בטוח שאפילו ההנאה הגדולה הזאת מבטלת אצלי את ההנאה שעליה אני נאלץ לוותר כדי להתמיד בדיאטה. במילים אחרות: באוכל ושתייה אני מצוין, בדיאטה אני בינוני. איך אני מצליח לפתור את הקונפליקט הזה? – והרי המטרה היא לא רק להיות רזה יותר, אלא גם שלם ומאושר יותר, מקום שאם לא אגיע אליו במסגרת הדיאטה, הרי שגם הקרוב ל-12 קילוגרמיםשאיבדתי כבר מתחילתה, יחזרו לרבוץ עלי מהר מאוד.

אז הנה השאלה שלי – ואולי גם בקשת העזרה שלי במפגש הקרוב של הקבוצה: איך הופכים אדם ששבע עבורו הוא גם שבע-רצון, למישהו שמפיק הנאה "מגופו החדש ומצורת חיים חדשה" – כמו שאנו מקפידים לקרוא במשפט שפותח כל מפגש של "דיאטה קלאב"?

האם אני באמת מסוגל ליהנות מ"צורת חיים חדשה" כשאני אוהב כל כך את הישנה? האם ניתן לשלב בין השתיים?

הלוואי שהיו לי תשובות לשאלות האלה, עד שאמצא אותן, אני מעדיף להיצמד לתוכנית בכל מאודי: בשבוע הבא, אני רוצה לראות ירידה של לפחות קילוגרם אחד! בכל זאת, האביב כבר בפתח…