קיש קיש קריא
שאלו כל לוחם וותיק: קשה ככל שתהיה המלחמה, תמיד קל לך יותר כאשר ברור מי הוא האויב ואיך הוא נראה. לעומת זאת, כאשר הוא עלול לצוץ מאחורי חזות תמימה, הוא מסוכן שבעתיים: הן לגוף והן לנפש הלוחם.
ואחרי כל הפתיחה המיליטנטית-משהו הזו, בואו ונדבר על חג השבועות…
עם הקטע של מתן-תורה אין לי כמובן בעיה: הרי כל יהודי, על פי האמונה, היה במעמד הר-סיני, ואף על פי שמני מנים ושלווים ירדו אל פינו הישר מהשמיים, הרי שההליכה במדבר (ולמרבה המבוכה, גם הריקודים סביב עגל-הזהב) שמרה אותנו רזים ויפים. עם שאר מרכיבי החג, אני חי קצת פחות בשלום מטעמי זיהוי-אויב: קחו למשל את הירקות הקלויים בתנור, מין אנטיפסטי לא מזיק שאפשר, בימים כתיקונים, לבזוק עליו אפילו מעט מלח, שמן-זית וחומץ בלסאמי מצומצם כדי לשדרג את טעמו – וכל עוד אנחנו לא מגזימים עם התיבול, הרי שמדובר ביופי של מנה לדיאטה. ובכן, טלו את אותם קישואים, חצילים ופלפלים וקברו אותם בתוך גבינת-עיזים נניח, על משטח דקיק של מאפה.
מה נאמר ומה נגיד? כמה תמים מבחוץ, ככה משמין מבפנים! ואנחנו עוצמים עיניים נוכח פצצת הקלוריות הזאת, כי הרי הבצק הפריך הוא כה דקיק, ומה בכלל יש כאן כבר? קצת ירקות וגבינה?…
ואם, בפרפראזה על חז"ל, "אלפי קלוריה קיש קיש קריא", מה נאמר ומה נגיד על הבלינצ'ס, ה"ג'וינט" של הקינוחים לאמור – רצית רק לדפוק קינוח, דפקת את התוכנית… הרי הבצק שלו דקיק כל-כך והמילוי תמים כל-כך: רק מעט גבינה, עם קצת, קצת, קצת סוכר ואיזה צימוק או שניים, או עשרה… ולא זו בלבד שכל אויבינו לובשים בחג השבועות לבן, הרי שגם כל אותן גבינות שלצידם, אלה שכבר למדנו להיזהר מאחוזי השומן שלהן, מוגשות לצד ביכורי קציר-חיטים בדמות לחמי-בוטיק טריים וריחניים… רק שלצידם מוגשת לרוב גם צלחת-ירק, עניין מבורך לכשעצמו, אבל ניקוי-מצפון זמין מדי בין קיש לגבינה, בין בלינצ'ס ללחם, מה גם שפלטת הירקות כוללת גם זיתים נפלאים פשוט, קלמטה נניח, ששוחים להם בשלולית זעירה של שמן-זית.
ואם לא די בכל אלה, הרי שהשנה, באדיבות הלוח ומשרד החינוך, הפך החג הזה למשתה שייפתח אצל אחדים מאיתנו כבר ביום שני בערב – ויימשך עד לבוקר יום ראשון, כולל ארוחות משפחתיות, ערבי "יין וגבינות" ועוד פרעות שמזומנות לנו כל הדרך בואכה אל סוף-השבוע או במקרה שלי, מה שחמור יותר, אל השקילה של יום ראשון…
איך מתמודדים? ובכן, אולי בשינון ארוך ומתמיד לפיו מאחורי מאכלי השבועות התמימים למראה, מסתתרים אויבים גדולים בהרבה מאלה שמתגלים לנו בדמות קבב וטחינה נניח, בחג העצמאות, שכל פשטידה היא לא פחות מאיימת על התוכנית היפה שלנו מאשר אותה מצייה (מצה-בריי) מטוגנת של פסח, ואם גם זה לא עזר, אולי פשוט לעשות כמנהג בני ישראל וללכת כמה שיותר במדבר בכדי להוריד את האוכל… לפיכך לפני שאפרד מכם בברכת חג שבועות שמח, אזכיר שגם אם כלו כל הקיצין ומעדתם בשבועות, הרי שכמעט ארבעה חודשים תמימים יעברו עלינו עד לארוחת-החג הבאה, זו של ראש-השנה.. ועכשיו, עם האינפורמציה המעודדת הזאת: חג שבועות שמח!