בחזרה לעתיד

מה אומר? היה כיף.

באמת. בכל הזמן הארוך שחלף עלי ללא קשר לקבוצת "דיאטה קלאב" שלי, הרגשתי שהורדתי עול מעל כתפיי: מי צריך לשמור כל השבוע ולהילחץ לפני השקילה של יום ראשון, כשאפשר לשבת, נניח (לפחות במקרה שלי) מול המשחק המרכזי בפרימייר-ליג ולנשנש משהו במקום?

כך לפחות זה עבד בתיאוריה. במעשה, רק כשנכנסתי אל תוך הכיתה המשמשת לנו כמקום-התכנסות, הבנתי עד כמה היו חסרות לי הפגישות האלה. האינטראקציה עם אנשים שיודעים לעשות כמעט הכל בחיים, חוץ מאשר לסתום את הפה כשצריך… אנשים כמוני וכמוכם, רובם מתפקדים נפלא במסגרת המקצועית, המשפחתית, החברתית – ורק כשזה מגיע למקרר או למזווה, הם מאבדים שליטה. כמה טוב היה לראות שוב את חבריי לקבוצה שמתמודדים באומץ עם הסם הכי חוקי והכי ממכר במקומותינו – הפחמימה.

בקרת הנזקים שלי דווקא הפתיעה לטובה: נכון שסיפרתי לכם עד כמה חזרתי לאימוני הכושר המפרכים שלי, אבל בכל אותה תקופת היעדרות סיפרתי גם על נסיעות משמינות במיוחד לחו"ל, על המונדיאל – ולהבדיל – גם על שעות ארוכות מול משדרי "צוק איתן". רוצה לומר – בקיצים אחרים בעברי, "פסק זמן" שכזה, היה עלול להיגמר בקלות (או ליתר דיוק: "בכבדות") עם עשרה קילוגרמים עודפים, אם לא למעלה מזה. את העובדה שאת העלייה המינורית במשקלי אפשר להגדיר כ"מכה קלה בכנף" (זה לא הציטוט המדויק מדברי הרמטכ"ל לשעבר, אבל זה מה שהתקבע בזיכרון הקולקטיבי – ממש כמו "הכלניות" של הרמטכ"ל הנוכחי) אני זוקף לזכות שני פרמטרים עיקריים: הראשון הוא אימוני כושר שהולכים ומשתדרגים (אני רץ 10-12 ק"מ, כמעט בכל יום, על ההליכון בחדר הכושר), השני – וכאן אני מגיע לתרומתה הגדולה של "דיאטה קלאב" למצבי: ההקפדה על שש ארוחות ביום. אם עלי לשים את האצבע על ההבדל הגדול בין שלושת החודשים האחרונים בחיי לבין תקופות מקבילות קודמות של "התפרעות", הרי שבפעם הזאת, הארוחות הקטנות שמרו עלי: אולי לא הקפדתי על אחוזי שומן ועל הימנעות ממתוק או מטוגן, אבל בזכות זה שלא הגעתי רעב לארוחות שהיו מועדות לפורענות, פחתו מאוד כמויות המזון שצרכתי בהן.

בל יסיקו הגולשים הנכבדים מכל האמור לעיל שצלחתי את הקיץ הזה בשלום… לא ארחיק לכת עד כדי כך, אבל העובדה שהחריגה במשקל היא כמעט שולית במושגים שלי (ובמושגים נהירים יותר –  נזק שאפשר לתקן בתוך שבועיים-שלושה טובים), מעידה על כך שמשהו בכל זאת השתנה בהרגלי האכילה שלי – אוי, לו רק הייתי מגלה את הפורמט הנכון הזה לפני עשרים שנה…

ועדיין, לא על המשקל לבדו תתקיים הפגישה: הכיף האמיתי היה לחזור ולראות שוב את עמיתיי-למאבק, שנראו לי, אחרי היעדרות כה ממושכת, רזים בהרבה.

טוב, נו, כל אחד והקיץ שלו…