ראש השנה השנה היה ארוך מתמיד, וקשה מאוד חשבתי שהשנה אצליח לעשות תכנית גם בחג ואפילו ביקשתי עזרה מהקבוצה שבוע שעבר אבל העזרה לא עזרה והאוכל היה חזק ממני, כבר הרבה זמן לא כתבתי פה כי כשאני לא ברצף בתכנית, אני לא מרגישה שיש לי מה לכתוב והפוסט האחרון נתן לי השראה לכתוב מין פוסט שכזה,
וזה מאוד קשה כשהאוכל משתלט כשההרגלים הישנים חוזרים, ושכחתי בכלל איך נראית התכנית, ומכל מה שהמנחה שלי תמיד אומרת הדבר היחיד שעלה בראשי זה כשהאדים של האוכל עולים לנו לראש…
ההשמנה גברה הבטן כאבה מאכילה ייתרה המשקל הרצוי מעולם לא נראה רחוק כל כך והרגשת בושה תופסת את מקום הגבורה איך בכזו קלות אבדה לי הדרך ועוד דווקא בראש השנה? איפה הנחישות והאסרטיביות? השתיה הסוכריה? לפחות מנהג קלוקל של להשקל נגנז באחת כשאת המאזניים דחפתי עמוק בארון אני דיי חוששת לגלות כמה עליתי והלוואי שאצליח הפעם להפנים את ההרגלים והדרך עמוק בתוך תוכי וכשאמעד אקום מייד ולא אתן לכדור השלג הקטן לההפך לענק ומפלצתי אדבוק בעקרון המדהים של "רק להיום" רק היום 6 ארוחות כל 3 שעות עם שתיה סוכריה ופעילות גופנית עם סבלנות אמונה ושמחת חיים והכל כרגע ציטוטים נדושים ששמעתי ואמרתי לא מעט שנים אבל שקולעים אבל כל כך קולעים מדוייקים ואמיתיים שנהיה לראש ולא לזנב שתיגזר עלינו גיזרה מדהימה וקלילה שהצלחה תגרור הצלחה שיירבו הצלחותינו וירידתינו כרימון ושתהייה שנה טובה מתוקה ורזה והפעם אולי הפעם לתמיד .
תגובה אחת
אני מזדהה איתך. החגים האלה קשים מאוד. אני חושבת שרק יחידי סגולה מסוגלים לעמוד בתוכנית. אני משתדלת מאוד להתעמל ולשתות לפחות שלושה ליטרים ליום. בחגים עצמם המאבק קשה מנשוא. אני מחכה שהחג יסתיים ונחסור לשיגרה המבורכת.
בהצלחה, אסנת.