אני יכול להאשים את כל העולם, ובמיוחד את אשתי שקיבלה ממני הוראות מפורשות לא להכניס הבייתה עוגיות מסוג מסויים, אני יכול לנמק שזה היה צפוי אחרי חזרה מחו"ל וירידה יפה שם, תבוא הנפילה. אני יכול להאשים את הרכיב המסתורי שיש לי ב-DNA, רכיב שנולדתי איתו ואמות איתו שדוחף אותי לפעמים לאכול בלי שליטה…
אני יכול להרגיש אשמה. אשמה שאין לי אופי מספיק חזק לעמוד מול עוגיות עטופות בצלופן שקוף ומרשרש, אשמה שקילקלתי לי את הירידה היפה בשבועות האחרונים, אשמה שאחרי החטא מגיע העונש, והעונש היה שכל הלילה לא הצלחתי להירדם בגלל צרבות קשות, בחילות ומחשבות רעות על עצמי, אני יכול להרגיש אשמה שלא השכלתי אולי להתארגן טוב במהלך היום מבחינת האוכל, ושאולי איפה שהוא דילגתי, לא בדיוק נצמדתי לתוכנית והתוצאות לא איחרו לבוא…
אבל היום, בבוקר שאחרי, אני בוחר לא להאשים את כל העולם ולא להרגיש אשם על שום דבר.
כדברי המשורר, "רק להיום", אז כל יום הוא יום חדש, ואני בוחר לקום מהרצפה שנפלתי אליה ולעלות על הסוס בחזרה, גם כשהטוסיק שלי כואב מאוד, אני בוחר הבוקר הזה להמשיך לדהור קדימה. ההצלחה שלי עד עכשיו לרדת כ- 15 ק"ג לא הגיעה ביום אחד. היא לא הייתה הישג שצמח בלילה אחד. היא הייתה דרך מיוחדת של 400 גרם ועוד 600 גרם ועוד עצירה במקום ועוד פחות קילו ועוד פחות 200 גרם ועוד הישגים קטנים שיום אחד הראו את המספר הכולל 15. ויש לי לפחות עוד 15 ועוד 15 לרדת.
אני בוחר להסתכל על ההצלחות הקטנות שלי עד עכשיו. על ההתמדה היומיומית לאכול מאוזן ובמנות קטנות. על החיוך הגדול שלי בדרך לקבוצת התמיכה בכל יום ראשון בערב. על היום בשבוע שפיניתי לעצמי ורק לעצמי (פעם אחת בחיים לעשות משהו טוב בשביל עצמי). אני בוחר להסתכל על חוש ההומור שלי שגייסתי כשהיה לי קצת קשה, ושהציל אותי. אני בוחר להסתכל בגאווה על ההצלחה שלי לשלב בסדר יום מטורף הכולל עבודה, לימודים, משפחה ושאר מטלות, גם את התוכנית. אני בוחר להסתכל בעוד נפילות בדרך, ואיך הצלחתי לצאת מהן, למרות הכל, כי אני בן אדם, כי יש לי מינוסים, כי אני לא מושלם, וכי מגיע לי לקבל את העובדה שלפעמים הדרך להצלחה זה גם לצעוד קצת אחורה.
אני בוחר להסתכל על ההחלטה שקיבלתי הבוקר, לקבל את הנפילה שלי ולחבק אותה, ולמרות שאולי היא תגרום לעצירה בירידה ובמאמצים שעשיתי עד עכשיו, ואולי היא תגרום לי לעלות מעט, אני בוחר להחליט להגיע גם השבוע לקבוצה, בגב זקוף ובאופן מכובד לבקש עזרה. בשביל זה יש חברים. חברים שיסבירו לי למה בנאדם רציונלי, אחראי, בוגר, נופל בגלל חבילת עוגיות מטופשות, מאבד את כל יכולת ההחלטה העצמית ושיקול הדעת כשהוא רואה את השקית המרשרשת ההיא.