הפוסט הזה נראה על פניו כמיועד לנשים בלבד כי הוא עוסק בזמן הזה בכל חודש שבו אנחנו נשלטות ע"י כוחות חזקים מאיתנו (מסתבר שיש כאלו, גם אם לא הרבה), ועם זאת אני מניחה שייטיבו להזדהות איתו גם הגברים המלווים אותנו, המסמנים בתקופה זו בטבלה וירטואלית סימן V על כל יום שחולף ללא נפגעים בגוף ובנפש.  זה מתחיל ביום האחרון של המחזור ונבנה בהדרגה לקראת השיא עם הגעתו של הבא בתור. כמובן שהכל קשור גם לאוכל. תמיד ניסיתי לדמיין לעצמי איך זה נראה מהצד – לכאורה אישה רגילה, נורמלית שמסוגלת לעמוד ברוב האתגרים שמציבים לה החיים, מאבדת לפתע שליטה. אני, למשל יכולה מאז שנכנסתי לתוכנית, להעביר ימים שלמים בשליטה לא מוחלטת, אבל ראויה לציון ביחס לחיי הטרום-תוכניתיים, אבל כשזה מתחיל אני מוצאת את עצמי חוזרת לתקופות חשוכות שהעדפתי לשים מאחוריי. סליקים תת-קרקעיים של פחמימות שהכנתי "למשפחה" ושיכולתי להם עד לפני יומיים, ניראים לפתע כאופציה מועדפת לזמן איכות, חלומות בהקיץ על סוכרים במצבי צבירה שונים נידמים כקרש הצלה כדי לצלוח את השעה הקרובה. למה? אני שואלת את עצמי. האם בגלל פשעי חוה אני צריכה תזכורת חודשית לעובדה שאני לא מושלמת? את חוה אמנם לא זכיתי להכיר אישית אבל אם היתה לי ההזדמנות הייתי שואלת אותה – אם כבר חטא – למה ליפול על תפוח? למה לא ללכת על משהו ראוי כמו מנה מותרת? הדבר היחיד שמרגיע אותי הוא הידיעה שכשמו כן הוא – מחזור. כלומר – הוא חוזר מדי חודש, אבל ברוך השם גם עוזב כל חודש מחדש ונותן לי שהות להסדיר נשימה ולהתנתק קצת מחברותיי הפחמימות עד העונג הבא.