ב קבוצת הרזיה של אתמול היה לי משהו חשוב ומרגש מאוד לספר, משהו שלא קשור למתכונים לדיאטה או לתזונה נכונה – החלטתי לא מזמן (כמו ששיתפתי גם בפוסט קודם) שאני חייבת להתחיל לעשות פעילות גופנית על בסיס קבוע. תזונה נכונה ושמירה על דיאטה זה נחמד אבל לא מספיק, ואחרי שהתחיל לכאוב לי הגב החלטתי שאני חייבת לעשות פעילות גופנית כלשהי באופן קבוע. אז התחלתי להתלבט – איזה סוג פעילות גופנית אני הולכת לעשות כדרך קבע. אחרי הרבה התנסויות והתלבטויות, אני חושבת שסוף כל סוף מצאתי את התחום בשבילי – יוגה.
הייתי אתמול כבר בשיעור השני שלי של יוגה, ואני מרגישה כאילו נולדתי מחדש. אני לא אומרת ששני שיעורים שינו את המצב הגופני שלי מהקצה אל הקצה, אבל אני כן מרגישה שמצאתי משהו חדש ומרגש, שיעניין אותי לאורך הרבה מאוד זמן. השילוב בין המתיחות השונות לקטע הרוחני – קצת מדיטציה והבטה פנימה אל הנפש, הוא מה שכל כך מושך אותי ביוגה.
בעיקרון מדובר פשוט בסדרה ארוכה של מתיחות שונות ומשונות, תנוחות שלא היה לי מושג שקיימות בכלל. כל זה בשילוב עם קצת מדיטציה ומודעות עצמית (המדריכה כל הזמן אומרת משפטים כמו – "לחשוב על הרגע הזה ממש, לא העבר ולא העתיד", וכאלה…), יוצר תחושה בריאה וטובה בגוף. אני גם מאוד מתאמצת בחלק מהתנוחות, ומסיימת אותן מזיעה ומתנשפת. ככה, אני גם אוריד קלוריות וגם אגמיש את הגוף שלי. הגמישות בכל מיני מקומות שבכלל לא ידעתי שקיימים בגוף שלי היא נראה לי המפתח להרגשה טובה יותר, ובעיקר להתמודד עם הכאבי גב המציקים שהתחילו לי לא מזמן.
חוץ מלרדת במשקל, אני גם חושבת שהיוגה תעזור לי להתמודד מבחינה נפשית עם הדיאטה וכל מה שמתלווה אליה. היוגה היא סוג של עבודה עצמית בלתי פוסקת, וכאמור גם סוג של מדיטציה. בגלל זה אני מקווה שגם ההתמודדות שלי עם הדיאטה תשתפר עם הזמן.
הסיבה שכל עניין היוגה הזה כל כך מרגש אותי זה כי אני מרגישה שזו תחילתו של שלב חדש בכל ההתמודדות שלי עם בעיית המשקל. עד עכשיו התמודדתי עם דיאטה, מתכונים לדיאטה, תפריט דיאטה וכל מה שיכול לעזור לי לרדת במשקל, אבל אני חושבת שקצת הזנחתי את כל העניין של התמודדות נפשית עם בעיית המשקל, שלא לדבר על פעילות גופנית סדירה. היוגה תעזור לי להתמודד עם שני הנושאים האלו שקצת הזנחתי בכל הסיפור של ההתמודדות עם בעיית המשקל. אני רק מקווה שאני אצליח להתמיד עם כל הסיפור ולהשתפר ביוגה, כדי להביא את הגוף שלי למצב חדש, מצב שהוא לא באמת היה בו אף פעם.
נשאר לי רק להחזיק אצבעות, ולהתמיד במלוא המרץ. מי יודע, אולי בסוף אני אפילו אצליח לסחוב את בעלי לאיזה שיעור…